נאומי ה"העצמה" של הנשים היו משעממים. אבל היה דבר אחד נשגב שסימה אמרה לאלי (לפני הפיצוץ): בעולם יראו את ההקרבה שהם עשו למען הנשים באיראן. אז... מסתבר שלא היתה הקרבה. אמנם הנשים שם (למעט אדל) לא ידעו שזו לא היתה הקרבה, אבל מסתבר שהן חטאו במספר דברים שמעיבים על ההילה: (1) היוזמה למהפכה לא באה מהן. (2) הן לא הסכימו אוטומטית למהפכה, אלא היו זקוקות לשכנוע (לא לגמרי לגיטימי) מצד אדל. באופן אירוני, אנחנו עכשיו רואים למה כמעט *אין* מהפכות נשים בעולם: חוסר שכנוע פנימי. חוסר בלהבה.

על ערכים צריך לשלם. צריך להקריב. אדל היתה יכולה להתעלות על עצמה ולומר לאח שהיא מוכנה לעשות זאת, אבל לא בתור משימה. שזה יהיה "על אמת": שבאמת התקציב ייפגע. שלא ייעשה שימוש בסיפורי כיסוי דמיוניים. ואז באמת היתה מתקיימת כאן איזו שליחות.

אדל, ושאר הנשים, היו בסדר. הן נהגו כאנשים ממוצעים. ציון 7. עובר. אבל היתה להן הזדמנות (במיוחבד לאדל) להתעלות.

היא בכלל לא מלקקת לאליאב ומרצה אותו .
היא ראתה את כל העונות
אליא מבחיתה הווא העממיקו התורן ולכן היא חושבת שהוא יזכה למרות שהוא דמות משעממת חסר כריזמה .