אחרי ערב מרגש שבו הכרנו מחדש את הדיירים בבית האח הגדול,
שיחות מלב אל לב על מה שהיה על מה הם מרגישים האחד כלפי השני,
עתיד, ציפייה, אכזבה, הכל חבר ביחד לשיחה אחת ארוכה שלא נראתה מעולם בבית האח הגדול.
כמעט פספסנו אנשים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

להמשך השבוע עדיין לא ידוע מה צפוי לנו ביום רביעי, הדיירים במתח
והסקרנות משגעת :)
מוקדש לשישייה: עומרי בן נתן, קסניה טרנטול, ברק אדרי, שי מיקה יפרח, אור סיונוב, דודו כהן.
"לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב,
לשיר אותו בכוח לשיר אותו בכאב"

שאינם יכולים לממן מפני שהם בסה"כ ילדות קטנות שאף אחד לא מוכן להשקיע בהן, אפילו לא ההורים. אחרת, איך תסבירו שמאפשרים להן לצפות בתכנית כמו "האח הגדול"?

חי יצג בשבילם את תקוות הלוזרים לנקום את נקמתם באלה שלא קיבלו אותם ושעשו להם רע (כמובן שהם היו תמימים), וכשהודח, קיבלו זאת קשות. הם כעת בתקופת אבל, ועלינו להביע התחשבות. הם יקראו לנקם מחודש, ידרשו דם של אחרים (למרות שכשהם נחתכים מנייר, חובשים את עצמם כמו מומיה), שריפות, וכו', כל זאת מספת ביתם הנוחה. הם גם יקללו, יתלוננו, יתבכיינו, וינסו להציק לאחרים כדי לנסות להמאיס את שהותם בפורום. כל אלה תגובות צפויות של ילדות קטנות אבלות.

איך פסיכולוג שנתקל בתגובות כגון אלה מגיב? אחת התגובות הנפוצות הן פשוט לשבת בשקט, להתעלם מהתקף הזעם, ולתת ללקוח להוציא את כל מה שיש לו. אני ממליץ לקוראים לנהוג כך מפני שחלק מהם משתמשים בשירות המאפשר להם לשנות כתובת אינטרנט ולכן הם יכולים לשנות ניק ואף לנהל תכתובות בין שני ויותר ניקים שונים באותה עת. לכן, קשה להעיף אותם מהאתר. כמובן שהם יתבכיינו על "חרם" אבל למי איכפת מבכי מזויף של ילדה קטנה ואובססיבית?

המשך יום מהנה לכולם.

ואחרים בכל אחד מהדיירים עם הפנים קדימה לשלום ולברכה.